• 1 - עמוד
  • 2 - עמוד
  • 3 - עמוד
  • 4 - עמוד

  • 5 - עמוד
  • 6 - עמוד
  • 7 - עמוד
  • 8 - עמוד

  • 9 - עמוד
  • 10 - עמוד
  • 11 - עמוד
  • 12 - עמוד





  • קורות חייו

    משה אוחיון- מספר אישי: 510519 נולד: בי"ח בתמוז תשל"ד 8/7/1974 נפטר: בכ"ד בשבט תשנ"ה 25/1/1995 בן – לזיוה וניסים אוחיון. אח– למירב, גולן וסהר. משה נולד בחיפה, וגדל עד גיל שלוש ביוקנעם עילית. בגיל שלוש משפחתו עזבה את יוקנעם ועברה לגור בעפולה. מאז ילדותו, זכור משה כילד שחיוך נישא על פניו, פשוט ילד פלא קטן ומוכשר, לפעמים היה שובב לא קטן. כאשר הגענו לעפולה, משה נכנס ישר לגן, בן שלוש היה, הייתי רואה אותו על הגדר קורא לאימא שתבוא לקחת אותו. בהתחלה הוא הרגיש שזה מקום חדש, אבל כעבור זמן קצר הוא ידע, שזה מקום לא כל כך נורא והוא התרגל למקום החדש. הגננת מלכה תמיד סיפרה שמשה תמיד אהב לעזור, את הפזלים לא רצה לעזוב ולגו אצלו במקום הראשון. פטיש ומסמרים אצלו תמיד ביד, לפרק ולהרכיב את הכל הוא רצה, וחוש טכני מפותח מגיל קטן. את לימודי בית הספר היסודי למד מכיתה א'- ו' בבית הספר- 'בית זאב' , משה למד במחזור הראשון מכיוון שבית הספר היה חדש, 14 שנה עברו מאז וכיום אחיו הצעיר סהר לומד באותו בית הספר ואף הוא בכיתה א' כעת. את לימודיו בחטיבת הביניים למד בבית הספר ע"ש דוד בן גוריון בעפולה. בגיל 13 החל לשחק כדורסל ב"הפועל עפולה" ואף טס למשחקים בגרמניה עם הקבוצה, הוא פרש מכדורסל בגיל 17. בכיתה ט' השתתף בתחרויות ספורט של כל בתי הספר באזור הצפון, וזכה בחמש תעודות הצטיינות, פשוט ספורטאי מלידה והכל בלי שום מאמץ. את הבר מצווה של משה אף אחד לא ישכח, שמחה כזאת במשפחה לא הייתה מזמן, כולם שרים, רוקדים, שמחים ומאושרים כולם טרחו ועמלו והכל בשבילו, כן הכל בשבילו, כי אולי ידעו בתת מודע שזאת תהיה שמחתו האחרונה. בגיל 14 משה היה כל כך מאושר, כן הוא לא יהיה עוד בן זקונים וקטן במשפחה. אימא בהריון, למשה ולנו נולד אח קטן סהר שמו. משה ספר לאימא את הימים, השבועות והחודשים, הוא לא נתן לאימא לעשות דבר ותמיד הראשון שעזר. את לימודי התיכון למד משה בקרית חינוך. בית הספר לאומנויות, את לימודיו שם סיים במגמה האומנית, בין בגרות לבגרות היה רץ לעזור לאימא בבית לטפל בסהר הקטן ולעזור לאבא בבניית הבית החדש, אפשר לומר שמשה בנה ביחד עם אבא את ביתנו. הוא תמיד ידע לתת והרבה מכל הלב. בטיול השנתי בכיתה י"ב באילת, שבר גם רגל וגם יד, וכאשר לקחו אותו למיון, פשוט בכה כי פחד שלקרבי לא יגייסו אותו עכשיו, אבל משה לא אהב לוותר ואת יעדו רצה להגשים, וב – 26.11.1992 התגייס לצבא. מאז ילדותו היה לו חוש טכני, אינטואיציה וידיים טובות לבנות ולפרק ולהרכיב כל דבר, ולכן כנראה התנדב לחה"ן. משה היה פשוט מורעל, בשבתות שהיה יוצא, הוא היה כל כך קורן מרוב שמחה וסיפורים על החברה הטובים ועל המשפחה השנייה שהיא החה"ן. אחרי הסיפורים והאוכל של אימא תמיד רץ ישר לגינה לעזור לאבא בטיפוחה. משה אף פעם לא קיטר לנו במשפחה, את שלושת החגים: ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות נשאר בבסיס כי לא היה מי שאותו יחליף, אימא רצתה להתערב כי זה לא פייר, אז משה אמר לאימא זה אולי לא פייר אבל אני פשוט אוהב את זה, ובבקשה אל תתערבי לי בצבא, אני כבר לא ילד קטן, אני חייל שיכול להסתדר לבד. בתקופת הצבא מצא לו את חברתו ערבה, אז פרחה אהבתם והם זכו בהרבה אושר, בילויים והמון כיף חיים, פשוט בשמונה חודשים הם היו יחד תמיד, ולא עזבו אחד את השני, באמת, באהבה שכזו אפשר רק לקנא. ואז הגיע הרגע המר, ונקטפה להם אהבתם, ערבה ומשה יהיו לעד תמיד, אבל לא אחד עם השני. בתקופת השירות היה משה כמה פעמים בלבנון וניצב לא פעם מול הרבה סכנות. הוא נפל בעת קרב במוצב המוות "ריחן" אבל מותו היה כתוצאה מתקלה במרגמה. ב- 25.1.1995 הכל נדם מסביב.


    אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג מידע מהימן ועדכני,
    במידה וקיימים אי דיוקים או ברצונכם להוסיף ולעדכן מידע,
    ניתן לפנות אלינו במייל