• 1 - עמוד
  • 2 - עמוד
  • 3 - עמוד
  • 4 - עמוד

  • 5 - עמוד
  • 6 - עמוד
  • 7 - עמוד
  • 8 - עמוד





  • 15.9.82

    מילים, איך אפשר במילים להביע את רגשותיי?
    איך אוכל לבטא את רגשותיי?
    איך אוכל לבטא את רגשותיי ביודעי שלא אקבל את תשובתך.
    עכשיו אני מדבר אליך, עם הקול הרועד, ואתה במנוחתך.
    רובי, חלפו חמש שנים מאז הגעת כמתנדב ומהרגע הראשון ידעתי שאתה שונה.
    הקרנת חדווה לכל הסובבים אותך. אהבת את החיים וחיבבת את האנשים.
    היה בתוכך משהו מהתמימות שהתנגדה לקבל את הרע, המזויף, והאנוכי הקיים באנושות.
    רובי החייל, רגיש ועדין. 
    רובי המבין, ואף על פי כן, מוכן להלחם באומץ,
    לא רק בשדה הקרב אלא גם להתמודד עם קשיים ולהתגבר על מכשולים שקמו בחייו הקצרים.
    רובי, אתה בחרת את הדרך, לאחר הרבה לבטים, אבל לאחר שהחלטת, צעדת בה, כל צעד בבטחה.
     על אף אי הוודאות. החלטת לעצמך: אהיה חייל בצה"ל.
     אעשה זאת כפי שצריך, בלי הקלות ופרוטקציות, כך אמרת.
    איני שוכח את אותם הערבים כאשר שנינו ישבנו והצגת את אי הוודאות והפחדים בקשר לעתיד שרותך הצבאי.
     ניסיתי לייעץ לך לבחור אולי משהו יותר פשוט, יותר קל,
    התנגדת כי זה היה עצם מהותך, ולא יכולת לפעול בצורה אחרת.
    רובי שהרבה רצו להכירך והרבה רצו לדעת מה מסתתר מאחורי מבטך העמוק, מאחרי עיניך המדברות.
    רובי, שכה הרבה עדים לזרועותיך הפתוחות לכולם.  
    התאספנו כולנו,
    משפחה גדולה וכואבת,
    לומר לך שלום.
     
    דניאל פילדס

     

    רובי התחבב על החברים.

    זמן מועט לאחר שהתחיל לעבוד איתי כבר הוכיח הבנה רבה לאלה שדרשו את עזרתו.
     חוש ההומור הבריא, הסימפתיה והנכונות כלפי החברים במיוחד כלפי הסבים גרמו לו לרכוש באופן מיידי את החיבה של כולם.
    בלי כל קושי התקבל רובי כמו בן משפחה. היו לרובי כל התכונות של קיבוצניק לדוגמא.
    לפני שרובי התגייס לצבא נסע לביקור אצל הוריו, מלא התלבטויות בקשר לדרך שעליו להחליט לגבי העתיד .
     ושם, רחוק מהקיבוץ, בסביבה של חובה ואהבה משפחתית, החליט שעתידו יהיה ישראל והקיבוץ.
    את רובי תמיד יכולנו למצוא כשהוא עוזר בהתנדבות בחגים ובאירועי הקיבוץ.
    רובי חזר מהחזית עם החיוך הסימפטי והתמידי שלו ועם החיבה הרבה כלפי הזולת. 
    וכך נזכור אותו לעד.
     
    חיים לוין
     
    כשאני הוגה ברובי אני חשה את אהבתו, את תומו, את בשלותו חרף צעירותו בשנים.
     הוא היה מופת של רוך וטוב לב אל כולם.
     תמיד תהה על משמעות הדברים, וחיפש את הצד הטוב שבהם. 
    לכל היה מוצא תשובה או הסבר ואולי משום כך לא נהג להתפרץ בכעס.
    ממכתביו הבנתי שהוא גילה משהו חשוב בחייו:
    הקיבוץ, חבריו בגעש, חדרו, כלבו, שפת הים, משפחתו המאמצת, אח"כ הצבא שבו סיים את חייו.
    אני יודעת שלרובי הייתה אינטואיציה של מה שעתיד לקרות לו.
     זה עבר כחוט השני בכל שיחות הטלפון שלנו.
     תמיד היה אומר לקיטו:
    שמור על אחותי ועל ונסה ואני הייתי כועסת על האמירות הללו.
     בעצם, אני מניחה שכל חייל בארץ מודע לסיכון הכרוך בשירותו, רובי תמיד חש אותו.
    באשר לי, מכאן, מבואנוס-איירס, היה קשה מאוד להבין את רובי. 
    יש שוני גדול במנטליות של יהודי הגולה לעומת הישראלים. אנו חיים בשני עולמות שונים בתכלית.
     רובי ראה עצמו כישראלי מהרגע הראשון שהגיע לארץ בפעם הראשונה. 
    אני זוכרת שבארצות הברית, הראה לי בגאווה את תעודת הזהות שלו, שם נפגשנו לאחר שנתיים ארוכות של פרידה.
     אז, הבעתי את רצוני להכיר את עולמו החדש בישראל,
    את ידידיו, את המקומות האהובים עליו, רציתי להתקרב יותר ויותר אליו, ולהבין את חייו החדשים.
    ב-22 ביוני, ימים אחדים לפני פציעתו, כשהלך להביע תנחומים למשפחת כהן, צלצל אלי.
     חלפו שלושה חודשים מאז שוחחנו בפעם האחרונה.
     הייתה לי תחושה מסוימת של ייאוש, דיברנו על אפשרויות של ביקור ופגישה באירופה.
     אמרתי לו כמה שאוהבים אותו, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאולי יקרה לו משהו במלחמה.
    הוא אמר לי שהרגעים הקשים במלחמה כבר מאחוריו. לא האמנתי לו. התחננתי שלא יחזור לחזית, שאנחנו זקוקים לו.
     הוא כמובן סירב לבקשה מטעמים של לויאליות וחובה לחבריו.
     חשתי את האחריות שלו, הרגשתי כיצד הוא צמח ובגר בחודשים האחרונים, תקף אותי פחד נוראי.
     לקראת סוף השיחה הרגשתי צורך לומר מילים של אהבה.
    באותה שיחה דיברו איתי גם קיטו ואדו, כולנו נשארנו במועקה קשה, האם תהיה זאת שיחת פרידה?
    בארגנטינה התחוללה באותם ימים מלחמה אחרת כך שכל מה שהעיתונות הייתה מביאה יום יום הביתה היה רק מעמיק את חרדתנו.
     אחר כך הפציעה הקשה, בית החולים, ואנחנו לידו במאמץ נואש לתת לו קצת אהבה וניסיון להפיג את אווירת המועקה,
    ונראה היה לנו לרגעים שהצלחנו לסחוט ממנו חיוך קלוש – אבל כשם שאנחנו ידענו את הצפוי ,
    גם רובי ידע, עיניו היו אומרות הכל, לא הי צורך במילים. רובי עמד באומץ בפני המוות הקרב ובא.
     מוות נוראי, בתנועותיו לראשונה, במוחו לאחר מכן, לבסוף בגופו הוא היה שלם ואמיץ עם הסוף המר.
    כל חייו היו מופת והשראה בשבילי. 
    לא אשכח את מבטו הנוגה כששכב ללא ניע ברמב"ם – אבל גם אזכור את עיניו הדואגות לנו,
    את הברק הטוב והעצוב בעיניו, כשהיה מבקש שנלך לנוח בקיבוץ וכששאל לשלום ונסה.
    כזה היה רובי, כל חייו.
     גם כשהיה שקוע בבעיות אישיות, בעצב ובדאגה, לא שכח את קריצת העין המעודדת, טפיחה על השכם או מילת עידוד אוהבת.
    רובי נפל במלחמה. הבה נתפלל לשלום. 
    שלא יכבו עוד חיים צעירים.
     שלא יתווספו לכאבנו סבל וכאב של עוד הורים, אחים וידידים.
     
      סוזי 

     

    ישראל(סליחה, לבנון) 2.7.82

    חצבים אנחנו על אבן השקט בא רובי שקט לכולנו כאבנו,
    אהבנו נפלנו יחדיו בעיר זועקת רובי עולם ומלואו,
    מעשים, חיוכים מחשבות, חיפוש יופיים של החיים. צדק.
     הגיון אבוד חיכינו שתחזור לעזאזל רובי חצבים פורחים בסתיו חזרת הביתה רובי
    שקט לנו רובי שקט חצבים כואבים נביא רובי בימי סתיו ראשונים.
     
    זיו

     

    22.9.82

    אני עוצמת את עיני ורואה אותך עם האוברול הלבן.
    הליכתך הנמרצת אך איטית, החלטית הגופייה הלבנה האוברול הלבן,
    החיוך הלבן כולך משרה לבן ומתוק כל הלובן הזה.
    רק הוא בולט כל כך: הכלב לצידך גדל לצידך מלווה את צעדיך הראשונים כאן ואתה מלווה את שלו.
    הוא בשחור ואתה בלבן…פשטת את הלבן לבשת ירוק.
    גם הצבע הזה הלם את עיניך הבהירות לובן נשמתך בלט כל כך בתוך הירוק…
    והכלב כבר לא מלווה היה לך ליווי אחר, מגן אחר. היום האוברול הלבן בארון.
    לא גופך החסון מתהלך במדרכות. לא חיוכך הלבן מתחת לשפמך.
    לא עיניך הבהירות הנוטפות זוך רק הכלב במדרכה, בשחור.
     
    סיליה

    תחת שמש אוגוסט הלוהטת

    זיכרון:
    הרוח נושבת בעלים נושאת את ההד השקט של קולותינו לפגוש את נשמתך.
     
    מרי פרוילין,
    סטוקהולם, 19.7.83
     
    להגיד מילים על רובי, מילים ואפילו הכתוב הן אינן עונות על האמת, רובי…
    הצדקה למלחמה אינה מספקת, אהבת אדם, הבנה קודמת לכל סתירה.
    זה ויכוח בצידי הדרך בדאמור, עיניים גדולות שהכל בהן מובן ובהיר,
    ואפילו אם זה כאב, מיתרים חמים לו, ויפרוט לכולנו.
    רובי ככולנו מתייחס בהבנה לפינות הצבא, ומילה טובה בפיו,
    לעזאזל, ודרך קבע שהפינה דוקרת יש לו לעזאזל בפה.
    לחוש שהסתיו נוגע בנו, לחוש שישנו והוא נותן לנו את הכוחות לחוש, להתחזק, ולמשוך כי הוא מאיתנו.
     
    זיו


    אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג מידע מהימן ועדכני,
    במידה וקיימים אי דיוקים או ברצונכם להוסיף ולעדכן מידע,
    ניתן לפנות אלינו במייל