• 1 - עמוד
  • 2 - עמוד
  • 3 - עמוד
  • 4 - עמוד

  • 5 - עמוד
  • 6 - עמוד
  • 7 - עמוד
  • 8 - עמוד





  • 27.10.79 ידידות יקרות,


    סליחה: המכתב הזה היה צריך להיכתב מזמן. אתן המכירות אותי היטב, ודאי אינכן מופתעות מהאיחור.
     קשה מאוד לכתוב, כשאינך יודע את המה ואת האיך?
    אני יושב ליד שולחן ישן, על כסא כה נמוך שנאלצתי לשים כריות על המושב כדי שיהיה לי נוח. אבל אני מאושר.
     מאושר כל כך, שהייתי רוצה שנייר זה יהיה צבעוני והדיו זהובה ולא שחורה.
    אני מרגיש כמו אותו בעל-חיים שמצא שוב את מעין המים באמצע המידבר.
     אני מאושר! אתמול או שלשום, עליתי על טרקטור ב5.00-. פניתי לגבעה קטנה ליד הים שהיא כולה שלי, רק שלי.
    רק בי תלוי, שחלקת אדמה זו תיתן את מיטב פריה. 
    רק אני, הטרקטור, ומאות הציפורים הניזונות בחלקות אדמה מעובדות היינו שם. פתאום התחיל להאיר היום.
     נראה לי שבהתחלה אפילו לא שמתי לכך. הפניתי את הטרקטור לכיוון השמש ועמדתי מולה לרגע, בלי יכולת לזוז.
     איני יודע אם בגלל שעיני הסתנוורו, או אולי הייתה זאת נשמתי – מול יופי כזה!
    הציפורים – לבנות מתמיד – אכלו בתלמים בתאבון מוגבר, והייתה לי הרגשה שאני הוא זה המזין אותן.
    ממרומי יכולתי להקיף במבטי את הים המופז, את האדמה המופזת.  ונדמה לי שהטרקטור נעצר מעצמו – ויחד איתו ליבי.
     כי דפיקות ליבי עלולות היו לשבור הרמוניה כזאת ויופי כזה.
    כמה זמן עמדתי מתפלא ומוקסם – לא אדע אף פעם.
     כשאדם נמצא במצב רוח, כזה שרבים מכנים אותו אקסטאזה – מימד הזמן מתבטל.
    הטרקטור – ויחד איתו אני – זז שוב – לפנינו עדיין קרקע בתולה שנפרשה לפנינו כמו אישה, כדי שיעשו איתה אהבה. 
    כדי שתוכל להניב פריה. נדמה לי שחשתי אותה תחושה, התרגשות ופחד כמו בפעם הראשונה שעשיתי אהבה עם אישה. 
    אותו פחד, שמא לא אספק אותה, שמא לא אוהב אותה די – כפי שמגיע לה, כפי שהיא רוצה. 
    אך לאדמה יש פנאי, פעם ועוד פעם היא נותנת את עצמה וכך גם מלמדת אותנו איך ללטף אותה במחרשה.
     יום אחר יום תראה לי אשתי את פריה. משך שישה חודשים אוכל ללטף אותה כדי שפרי בטנה יצא לאור.
    הערב התיישבתי בחדרי, ושמתי את הקסטה של קט סטיבנס, אותה אני שומע עכשיו, והתחלתי לחשוב.
     דברים רבים יכולתי לעשות.
    קשה לי עדיין לדעת מה עלי לעשות. להישאר? אולי זאת תהיה אחת ההחלטות הקשות ביותר שלי.
     חשבתי גם איך יום אחד עברה בי המחשבה להתאבד לפעמים, כמה קשה למצוא דבר שיביא לנו אושר.
    אדמה כדי לאהוב, ציפור כדי להזין, ושמש כדי שתיתן להרגיש את עוצמת חומה,
    ולא הדברים שהיא מאירה שאינם אלא בבואה של אורה.
    כעת מאוחר מאוד, ואין לי כוח להמשיך לכתוב. מחר בבוקר אאסוף חומר מאדמה זו שאני כה אוהב ואשלח אותו לכן.
     אין זו אדמה שעליה מהלכים או יורקים. זה מקצת מאותה אדמה שעם היותה קדושה,
    היא מביאה להתעלות בני האדם, זאת אדמה המזינה אותם המפיחה בהם חיים.
    נשיקה ותודה שהקשבתם לי,

    רובי

    מחשבה אחת בלבד

    עיניים שאין רואות, לב שלא ירגיש.
    נפש מתה, מעבר לאדמה חרבה זאת בקשי את תוכן חייך הרחק מכאן.
    דבר מה פועם סמוך לנשמתי וסובל, והסבל הריהו חיים.
    דבר מה חי, שכן הוא סובל, והוא תוכן קיום בודד, אחד,
    תשוקת נפש בודדה, אחת.
    אחר מה רץ אני,
    ועם מה אני נפגש?
    שמע והאזן, נרגש:
    הזר לסבל – לאהבה יהיה זר!

    רובי 


    אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג מידע מהימן ועדכני,
    במידה וקיימים אי דיוקים או ברצונכם להוסיף ולעדכן מידע,
    ניתן לפנות אלינו במייל