• 1 - עמוד
  • 2 - עמוד
  • 3 - עמוד
  • 4 - עמוד

  • 5 - עמוד
  • 6 - עמוד
  • 7 - עמוד
  • 8 - עמוד





  • קורות חיים


    בן גלדיס וגוסטבו, נולד ביום ו' בתשרי תשי"ט (20.9.1958) בבואנוס איירס שבארגנטינה.
     רוברטו גדל בבית ציוני. הוא קיבל את חינוכו בבית ספר יהודי וציוני – "תרבות", ובו למד לימודים יסודיים ותיכוניים.
     אחרי שסיים את לימודיו, בשנת 1978, הוא נסע לארץ כמתנדב. רוברטו שהה חמישה חודשים בקיבוץ געש ועבד בענפים שונים במשק.
     אחרי כן, הוא נסע לבקר את אימו בארצות הברית.
    שם הוא עבד והרוויח די כסף כדי לשוב ולבקר את עיר הולדתו בואנוס איירס. שם, בעיר הולדתו , החליט שברצונו לעלות לארץ.

     הוא סיפר על כך: "זה בא לי פתאום.  יום אחד אמרתי לעצמי: רובי ליסמן אמריקאי? – זה לא נשמע טוב.
     החלטתי לשוב לישראל, לקיבוץ געש, אבל הפעם לא כמתנדב.
    נוצר קשר ביני ובין המקום והאנשים. עליתי ופניתי למשרד הפנים, לקבלת תעודת זהות ישראלית.
    זה היה קרוב לי, שייך לי. פתאום ידעתי זאת. והבנתי כי רק דרך השירות הצבאי אכנס באמת לחברה הישראלית".
    בדצמבר 1981, התגייס רוברטו והתנדב לשרת בחטיבת גולני.
     אחרי שסיים את אימוני הטירונות וקיבל את תג החטיבה, הוא שלח תמונה שלו בגאווה לאמו שבארצות הברית.
     הוא סיפר לה על שירותו ביחידה הקרבית. בתקופת שירותו השתלם רוברטו באולפן לעברית.
    כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה רוברטו עם הכוח שלחם בבופור, התקדם בציר המזרחי, ובמסלול של קרבות הגיע עד מבואות ביירות.

     ביום 7.7.1982, בהיותו על המשמר ליד אוניברסיטת ביירות, הוא נורה על-ידי צלף ונפצע פצעים אנושים בראשו.
     חודשיים ימים נאבק רוברטו על חייו כשאימו ליד מיטתו, וביום י"ט באלול תשמ"ב (7.9.1982) נפטר מפצעיו.
     בן 23 שנים הוא היה במותו.

    שר הביטחון אריאל שרון כתב לאמו על לחימתו הנועזת של רוברטו בחיל הקרבי:
    " הוא היה חייל מצוין, ציוני, עולה חדש, אהוב על כל מפקדיו. נזכור את שמו בחרדת קודש ובגאווה".

      רוברטו הובא למנוחות בקיבוץ שאימצו, בבית הקברות בגעש. הוא השאיר אחריו אם, שתי אחיות ואח.
     משפחתו, קיבוץ געש וחבריו בארץ, בארצות הברית ובארגנטינה הוציאו לאור חוברת לזכרו.

      כשהייתי מביט לתוך העיניים של רובי הייתי מרגיש כאילו אני מסתכל לתוך מעיין החיים. 
    המבט הבהיר הזה, המקרין כל כך הרבה אהבה וטוב-לב. מבט תמים וטהור כזה, לא מחושב.
    ומן כוח שבו, שנובע ושוטף ומציף את כל מי שמתקרב לאותו מעיין, סיקרן אותי וגרם לי לרצות לשתות ממנו.
    לא היו אצלו החישובים הקטנוניים של כדאי או לא כדאי, כל החשבונות שהם מנת חלקה של החברה בימינו.
     רובי היה נותן את עצמו בלי הגנות, חשוף עם הרבה רגש ואהבה לאנשים שאהב, לחיות לעבודה וגם לצבא.
     היכולת שלו לראות את הטוב בכל אחד ולהראות לכל אחד את הטוב שיש בו – עשו אותו בעיני לאדם יוצא דופן.

    רובי הגיע אלינו, ההחלטה להישאר בקיבוץ ובארץ העמידה אותו בפני קשיים רבים:
    הגיוס לצבא, ליחידה קרבית; החברה החדשה בקיבוץ; קשיי השפה ומנטליות במקום חדש בשבילו; ללא בית חם של משפחה…
     אבל לכל אורך הדרך הוא לא איבד את הניצוץ הנהדר בעיניים, שהאיר לו את השביל.
     כאילו היה אומר באהבה התמימה הזאת למגר את כל קשיי החיים, ובמבט הזה להילחם בכל הרוע.
    אני חושב שרובי עצמו היה התשובה לבעיות של שנאה בין אנשים, בין עמים,
    וקשה לעכל את העובדה שרובי – שהיה סמל לאהבה ותום, היה צריך ללכת להילחם ולמות בגלל שנאה.

    רובי נאלץ להילחם בשדה הקרב מפני שישנם אנשים שלא יודעים לקבל את מה שיש לאנשים כמו רובי להציע למשפחת האדם
    ואינם יודעים את עוצמת כוחה של האהבה כפי שרובי ידע. מרגע הפציעה מלווה אותי הרגשה שאם אותו צלף סורי היה מכיר את רובי,
    פוגש אותו פוגש אותו אפילו לכמה שניות ומסתכל לו לתוך העיניים, הוא לא היה יורה.
    הוא היה נשטף באותו שטף בהיר וחם שהיה אומר לו – כפי שאמר לי ולאחרים:
    "מה שאני יכול להציע לך זו אהבה טהורה ותמימה ואני מצפה ממך שתראה לי את האהבה שיש בך".
    אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל זה חוזר כל הזמן, כמו סמל כזה, כמו מסר נסתר…
     ואני מקווה שיהיה בי הכוח לשאת אותו הלאה כפי שהיה לרובי.

    נמרוד הררי 28.8.83 



    אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג מידע מהימן ועדכני,
    במידה וקיימים אי דיוקים או ברצונכם להוסיף ולעדכן מידע,
    ניתן לפנות אלינו במייל